איך הקורונה חוללה מהפיכה בהרגלי העבודה שלנו

כשהאינטרנט פרץ לחיינו, נדמה היה לרגע שהקידמה תאפשר לנו גמישות בעבודה. שלא נצטרך להזדחל מדי יום בפקקים ושנוכל פשוט לעבוד בפיג׳מה מהבית. אולם השנים, חלפו ומלבד אלה שמכרו באמזון, הקימו חנות בשופיפיי והציעו תכשיטים באטסי, נדמה היה שמעסיקים, גם של חברות טכנולוגיות, לא ששים לשעתק את מקום העבודה של עובדיהם ומתעקשים שעבודה בצוות היא הנוסחא המנצחת. המעסיקים רוצים לראות את העובדים שלהם עובדים, גם אם הם לא ממש עובדים.

ואז קורונה.
חל"ת, עבודה מהבית, מענקים ועוד כל מיני מונחים חדשים שירדו עלינו כמו גשם בקיץ. נוכחותה של הטכנולוגיה דווקא כן עזרה הפעם, וכולנו התכופפנו בענווה אל מול המציאות החדשה שהכתיב לנו כוח עליון, או וירוס תחתון. איש איש באמונתו.

אז למי שימי הפגישות, הפרזנטציות והזימונים לא זכורים לטובה, אתם לא לבד. בימים של עבודה ממש קרוב למטבח, מטר מהמיטה וקרוב מדי לזום של הילדים, הקרנבל בחדר הישיבות נרגע ופגישות מתקיימות רק כשהן באמת נדרשות.

המשבר והמעבר לעבודה מהבית כפה גם על המעסיקים הספקנים ביותר לתת אמון בעובדים, שהם אכן עובדים, ולאפשר להם גמישות במקומות שבהם אפילו במפרקי הירך לא הייתה להם גמישות. גם הילדים של המעסיקים פתאום בבית, וגם הם מגלים מה זה כשהמציאות שולטת בך ולא נשלטת על ידך. פתאום כן אפשרי לנהל שיח על תוצאות ולא על מספר שעות עבודה. מעסיקים שמאפשרים גמישות מגלים שהעובדים שלהם הרבה יותר פרודוקטיביים משהם אי פעם טרחו לבדוק, והעובדים מצידם מרוצים יותר כשלא סופרים להם את השעות אלא מדברים איתן בלשון התוצאות (טוב, אולי לא כולם).

באופן צפוי או לא, מסתבר ששורת התוצאות דווקא גדלה כי סביבת העבודה הפכה ידידותית יותר, נוחה יותר וגמישה יותר, ועובדים גילו שאם יסיימו את עבודתם מהר, יהיו חופשיים לענייניהם, שאפילו לא צריך לעמוד בפקקים כדי להגיע אליהם – לנטפליקס, לספורט או לקורס בזום שרכשו.
בין אם הם רוצים ובין אם לא, הם אפילו זוכים להכיר את המתבגר הזה שגר איתם בבית, שממש גדל מגיל 6.

מה יקרה ביום שאחרי?

אם בסגר הראשון היה נדמה לרגע שהכל זמני, עם תום הסגר התברר שלדברים טובים מתרגלים מהר. בעלי משרדים גילו שהשוכרים לא ממהרים לחזור ושכדאי להם לבקש היתר להמרת המשרד למגורים, כי בעלי העסקים גילו שהרבה יותר משתלם והרבה יותר נוח לשלב עבודה עם הבית, גם בימים שהקורונה מאחוריהם. ואז הגיע הסגר השני והמגמה שהחלה בסגר הראשון התגלתה כמאד נבונה.

ומה עוד קרה במסגרת המשבר, השהות בבית והזמן הפנוי?
פתאום גם בעלי עסקים שהיו מאד עסוקים בלנהל עסקים, החלו להרהר על משמעות החיים. על עצמם. על המהות, על יחסים, על נושאים שלקחו כמובנים מאליהם. נשאלו שאלות. הסבה מקצועית או שינוי ייעוד הופכים פתאום ליותר מרק חלום רחוק או הרהור חולף.

בינתיים כולם מחכים שעננת הקורונה תעבור, לפחות מעל ארץ הקודש. אולי שיחות המסדרון והסיגריה בפינת העישון יתחלפו בשנת בוקר מאוחרת או יותר זמן איכות עם הילדים. מה שבטוח, שהחיים שאחריה לא יחזרו להיות אלה שהיו שלפני העננה.